יואל חלפים בע"מ נ' סמי קאר עסקי רכב (1988) בע"מ ואח'

החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.

התובעת הגישה תביעה כספית בגין יתרת חוב שלא סולקה כנגד הנתבעים, מר יגאל לביא, סמי קאר בע"מ (להלן:סמי) וסמי קאר עסקי רכב (1988) בע"מ (להלן: סמי עסקי רכב). לכתב התביעה צורף מכתבו של מר לביא לתובעת ולפיה בהתאם לסיכום בין הצדדים תעביר סמי לתובעת 10 תשלומים בסך 16,352 ₪ כל אחד.

משלא התגוננו הנתבעים נגד התביעה ניתן ביום 10.12.08 פסק דין נגד חברת סמי עסקי רכב וביום 11.12.08 נגד מר לביא וחברת סמי.

הבקשה והתגובה

הנתבעים טוענים כי יש לבטל את פסק הדין מן הסיבות הבאות: מנספחי כתב התביעה עולה כי החוב לתובעת הוא לכל היותר 152,057 ₪ ואין כל התאמה בין חוב זה לבין החוב הנתבע – 168,516 ₪. אין כל ביאור בכתב התביעה מדוע יש להרים את מסך ההתאגדות וליחס את החוב לא רק לחייבים בו. אין כל אסמכתא ו/או טענה בכתב התביעה לקיומו של חוב מצד מר לביא וחברת סמי עסקי רכב לתובעת. סכום התביעה היה אמור להיות נמוך עוד יותר ממה שהיה בשל חלק ששולם קודם להגשת התביעה. הנתבעים טוענים כי כיום שולם כל החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות מתן פסק הדין שביטולו מבוקש.

התובעת טוענת בתגובה כי במסגרת תיק ההוצאה לפועל נחתם בין הצדדים ביום 29.3.09 הסדר לפירעון החוב אשר בוצע על ידי הנתבעים. האזהרות בתיק ההוצאה לפועל הומצאו במסירה מלאה לנתבעים בתחילת שנת 2009. התובעת טוענת כי למעשה בקשת הנתבעים היא לבטל פסק דין שניתן שנה ותשעה חודשים קודם לכן ואשר על קיומו היה ידוע להם וזאת ללא בקשה להארכת מועד שתבאר את הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה. לגישת התובעת, גם אליבא דגרסה המקלה ביותר עם הנתבעים, יש לראות בהם כמי שידע על פסק הדין ביום חתימת ההסדר ביום 29.3.09. עוד נאמר כי הבקשה אינה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק ואין בה כל פירוט לסיבה מדוע לא הוגש כתב הגנה במועד, מה עוד שמכוח ההסכם עליו חתמו הנתבעים, לא כל שכן מכוח ביצוע ההסכם הלכה למעשה, יש לראות אותם כמושתקים מלטעון כעת טענות הפוכות לאלה להם הסכימו.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות.

אין חולק כי כתב התביעה הומצא כדין לנתבעים. הנתבעים לא התגוננו כנגד התביעה ובעקבות זאת ניתן נגדם פסק דין. משכך, מדובר בבקשה לביטול פסק דין מתוקף שיקול דעת בית המשפט ולא מתוך 'חובת הצדק'. במסגרת דיונית זו על הנתבעים לבאר לא רק מהם סיכויי הגנתם אם פסק הדין יבוטל אלא גם מהי הסיבה לכך שלא הוגש מטעמם כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן במועד. אכן, סיכויי ההגנה נחשבים לעיקר בעוד הסיבה לאי הגשת כתב ההגנה היא בעלת חשיבות משנית. עם זאת, לא ניתן לומר כי עניין זה נטול חשיבות לחלוטין. בהתאם נקבע שוב כי בעל דין שאינו נותן הסבר למחדלו להגיש כתב הגנה לא יזכה לביטול פסק הדין גם אם הראה כי יש באמתחתו סיכויי הגנה טובים (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' שביעית, עמ' 283; ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כ"ג(2)721, 723; שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 205). בענייננו לא ניתן שמץ של הסבר מדוע לא התגוננו הנתבעים במועד אם סיכויי הגנה כה טובים עמדו לימינם באותה עת. די בכך כדי לשמוט את היסוד לבקשה זו ולדחותה בהתעלם מסיכויי ההגנה.

בנוסף לאמור יש לזכור כי מדובר בבקשה לביטול פסק דין שהוגשה באיחור רב ביותר מבלי שהיא נתמכת בכל הסבר לגבי האיחור. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי יש להגיש בקשה לביטול פסק דין תוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה או פסק הדין אותם מבוקש לבטל. בעדותו ציין מר לביא כי "מאז שקיבלתי את פסק הדין ועד שסיימתי לשלמו חלפה שנה וחצי, בא כוחי מתקן אותי בכך שחלפה שנה וארבע חודשים" (עמ' 2 10-11). אין כל הסבר– ודאי לא ראיה – לקיומו של טעם מוצדק שמנע מן הנתבעים מלהגיש את בקשתם לביטול פסק דין במסגרת 30 הימים שנקבעו בתקנה 201 הנ"ל לשם ביטול פסק הדין. וודאי שאין כל הסבר הנתמך בתצהיר המצדיק איחור בן כשנה וארבע חודשים או שנה וחצי. באין כל טעם לצידוק האיחור בבקשה ברי כי דינה להידחות על הסף.

מעבר לנדרש אתייחס בקצרה לשתי סוגיות שעלו ברקע הדברים:

ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי מדובר בפסק דין שניתן במרמה וככזה לא חלה לגבי מגבלת 30 הימים לעניין ביטולו. ב"כ הנתבעים התייחס בסיכומיו גם לטענתו של מר לביא לכך שנאנס לחתום על הסדר הפשרה עם ב"כ התובעת. ככל שמדובר בטענה כי פסק הדין נגוע במרמה הרי שמדובר בטענת הגנה שאם היא נטענת במסגרת בקשה לביטול פסק דין יש לטעון אותה במסגרת התקופה שנקצבה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי או במסגרת תקופה ארוכה יותר כאשר מצורפת בקשה להארכת מועד שנימוקיה נתמכים בתצהיר. בענייננו לא נעשה כן ולפיכך דין הבקשה להידחות ללא קשר לסיכויי הצלחתם של הנתבעים, כאמור.

הטענה שמר לביא "נאנס" לחתום על הסדר הפשרה עם ב"כ הנתבעת אף היא בעלת סיכויי הצלחה מפוקפקים. כפיה בחתימת הסדר חוב יכולה לכל היותר לשכלל לנפגע מן הכפיה את הזכות להודיע לצד האחר על רצונו לבטל את ההתקשרות שיסודה בכפיה וזאת תוך זמן סביר ממועד הפסקת הכפייה. בענייננו, לא זו בלבד שאין כל ראיה לפניה לביטול הסדר החוב תוך זמן סביר ממועד הפסקת הכפייה אלא שיש הסכמה כי הנתבעים פעלו ליישם ולמלא אחר הוראות הסדר הפשרה. במצב דברים זה בו לא הוכח שימוש בזכות לביטול ההסדר עקב כפייה ולא עוד שקיימת הסכמה כי ההסכם בוצע נראה כי אין חשיבות לטענת הכפייה. מכל מקום, גם אם נניח כי ההסדר נחתם בכפיה ובוטל כדין הרי שמשמעות הדבר היא, כי פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה חוזר על כנו. נזכיר כי לנתבעים אין כל טעם מבורר מדוע יש לבטל את פסק הדין משעה שבקשתם מוגשת באיחור כה רב וללא כל הסבר.

לאור כל האמור הבקשה נדחית. הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות הבקשה בסך 4,500 ₪.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"א, 09 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: